בית המשפט קובע, כי חברה יזמית שאיחרה במסירת הדירות, אינה יכולה לחייב את רוכשי הדירות בגין הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה לאחר המועד החוזי למסירת הדירה. חיוב הרוכשים בכך מהווה התניה אסורה על הוראות חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973.
חוק המכר (דירות) קובע כי במקרה של איחור במסירה, הרוכשים זכאים לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. החוק בא להגן על רוכשי דירות, שהם בדרך כלל צד חלש יותר מול קבלנים ויזמים, ולמנוע מהם לשאת בעלויות נוספות שנגרמות עקב מחדלי החברה הקבלנית.
לכן, כאשר קבלן מחייב רוכשים בתוספת תשלום עבור הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה בגין תקופת האיחור, מדובר למעשה במצב שבו הרוכשים נאלצים לשלם מחיר גבוה יותר עבור הדירה – למרות שהעיכוב במסירה נגרם באשמת הקבלן.
בית המשפט ביסס את הכרעתו על שני טעמים עיקריים:
א. דיני החוזים – קבלן אינו יכול ליהנות מהפרת חוזה
בית המשפט הפנה להוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובעות כי צד לחוזה לא יכול להפיק רווח מהפרתו שלו עצמו. במקרה זה, הקבלן לא עמד בהתחייבותו החוזית למסור את הדירה בזמן, וכתוצאה מכך נוצר עיכוב במסירה. אם הקבלן היה מצליח לגבות מהתובעים תשלום נוסף בשל כך, הרי שהוא היה מפיק רווח נוסף דווקא מהאיחור במסירה – מצב שאינו מתקבל על הדעת מבחינה משפטית וכלכלית.
ב. חוק המכר (דירות) – איסור התניה על הוראות החוק לרעת הרוכש
סעיף 7א(א) לחוק המכר (דירות) קובע כי אין להתנות על הוראות החוק אלא לטובת הקונה. כלומר, כל תנאי בהסכם מכר אשר מפחית מזכויות הרוכש או מטיל עליו חובות נוספות מעבר לקבוע בחוק – אינו תקף.
בית המשפט קבע כי דרישת הקבלן לתשלום הפרשי הצמדה בגין תקופת האיחור היא בפועל ניסיון עקיף להפחית את הפיצוי שהקונים זכאים לו לפי חוק המכר (דירות). לכן, הוא פסל את החיוב והשיב לתובעים את הסכום שנגבה מהם.