פסק הדין עוסק בתביעה לאישור פרויקט חיזוק והריסה-בנייה מחדש לפי תמ"א 38/2 בבניין מגורים משותף בתל אביב. התובעים, המהווים 93% מבעלי הדירות, התקשרו עם יזם לביצוע הפרויקט, אשר נועד לחזק את המבנה הרעוע, להוסיף ממ"דים ומעלית, ולשפר את רמת הבטיחות ואיכות החיים של הדיירים. הנתבעת, דיירת בת 88, עיוורת, המתגוררת לבדה, סירבה לחתום על ההסכם בטענה כי המעבר יגרום לה לפגיעה קשה בעצמאותה ואף יסכן את חייה.
הנתבעת טענה כי היא מתגוררת בבניין זה 60 שנה, מכירה את סביבתה, ומסוגלת להתנהל בה ללא סיוע. היא הסתמכה על חוות דעת גריאטרית לפיה המעבר לדירה חדשה יהווה פגיעה חמורה במצבה הפיזי והנפשי, ועלול להוביל להידרדרות בריאותית עד כדי סכנת חיים. כן נטען כי עצם הוצאתה מדירתה הנוכחית היא פגיעה בזכותה לכבוד ולאוטונומיה.
מנגד, התובעים הדגישו כי רוב דיירי הבניין, כולל קשישים ובעלי מוגבלויות, דווקא תומכים בפרויקט מתוך צורך דחוף לשיפור תנאי מחייתם. הובאו עדויות לפיהן מספר דיירים כלואים בבתיהם בשל היעדר מעלית, וכי חלקם כבר נפגעו פיזית מנפילות במדרגות. כן נטען כי הבית מצוי במצב מסוכן, ללא מיגון מרעידות אדמה או מתקפות טילים.
המפקחת על רישום המקרקעין נדרשה לאזן בין זכויות הקניין של הנתבעת לבין האינטרס הציבורי של שיפור בטיחות הדיירים. נקבע כי חוק החיזוק מאפשר לקדם פרויקטים מסוג זה גם ללא הסכמת כל הדיירים, בתנאי שהוצעו לדייר המתנגד פתרונות ראויים. במקרה זה, היזם התחייב להעניק לנתבעת דירה חלופית מותאמת לצרכיה, כולל מעלית, שביל גישה תקין, ומקלחת נגישה. עוד צוין כי מצבה הקיים של הנתבעת כבר חושף אותה לסכנות, בין היתר בשל תשתיות רעועות בבניין הישן.
לבסוף, המפקחת קבעה כי סירובה של הנתבעת אינו סביר, שכן מעבר לפתרונות שהוצעו לה, לא ניתן להצדיק פגיעה כה חמורה בזכויות יתר הדיירים וביכולת לקדם את הפרויקט. עם זאת, הודגש כי יש לנקוט אמצעים רגישים להקלת המעבר ולוודא התאמות נדרשות בדירה החדשה. לפיכך, התביעה התקבלה, והפרויקט אושר לביצוע.