בית המשפט העליון קיבל את ערעורם של 17 קיבוצים בצפון הארץ וקבע כי אינם חייבים בהיטל השבחה בגין שיוך הדירות לחבריהם. פסק הדין שניתן על ידי השופטת דפנה ברק-ארז משנה את המצב המשפטי שהיה קיים עד כה, לפיו רשויות התכנון והמועצות האזוריות הטילו היטלי השבחה על הקיבוצים בשל הליכי השיוך.
טענות הצדדים: המועצה האזורית גליל עליון טענה כי שיוך הדירות מהווה השבחה תכנונית המעלה את ערך הקרקע, ולכן יש להטיל על הקיבוצים היטל השבחה. היא הסתמכה על קביעות קודמות של ועדת הערר ובית המשפט המחוזי, אשר קבעו כי תוכניות השיוך יצרו ערך נוסף לקיבוצים ולכן הם חבים בהיטל.
מנגד, הקיבוצים טענו כי לא התעשרו מההליך, מאחר שהזכויות הועברו ישירות לחברי הקיבוץ, בעוד שהרשות למקרקעי ישראל (רמ"י) היא זו שנהנתה מתשלומי דמי החכירה ששולמו עבורה. הם הדגישו כי הטבות חברתיות או כלכליות עקיפות אינן מהוות השבחה לפי חוק התכנון והבנייה.
הכרעת בית המשפט העליון:
בית המשפט העליון קבע כי היטל השבחה חל רק כאשר נגרמת התעשרות ישירה לבעל הקרקע. במקרה זה, מאחר שהקיבוצים לא קיבלו תמורה ישירה בגין השיוך, אין לראות בהם כמי שהתעשרו באופן המצדיק חיוב בהיטל. עוד נקבע כי רמ"י היא הנהנית הכלכלית הישירה מהתהליך, ולא הקיבוצים עצמם.
משמעות ההחלטה:
פסק הדין מהווה תקדים חשוב, שכן הוא מבהיר כי שיוך דירות בקיבוצים אינו מהווה בהכרח עילה לחיוב בהיטל השבחה. הוא צפוי להשפיע על קיבוצים רבים שנמצאים בשלבי שיוך מתקדמים, ולהגביל את סמכות המועצות האזוריות בדרישת היטלים בגין השיוך.